הגישה של בנק ישראל, כאמור, שומרת על זהירות ומדגישה אי התחייבות ליישום כזה או אחר, אם בכלל. ברור כי בשלב זה, וכל עוד לא נראה אימוץ מכיוונן של מדינות מרכזיות אחרות, אין סיבה להתחייב
הכתבה פורסמה במקור באתר ספונסר ונכתבה על ידי יואב מור, שותף-מנהל בקרן
בסוף אוקטובר פרסם בנק ישראל הודעה לעיתונות בדבר הזוכים ב"אתגר השקל הדיגיטלי", ניסוי טכנולוגי בהשראת "פרויקט רוזלינד" שמטרתו פיתוח תרחישי שימוש בשקל דיגיטלי. בשנים האחרונות, ניכר כי בנק ישראל משקיע משאבים לא מעטים בהכנת התוכנית להנפקת השקל הדיגיטלי (CBDC) ובכיריו מתבטאים בנוגע לפוטנציאל החיובי של פרויקט מסוג זה וביכולתו להגביר את התחרות במערכת הבנקאית המסורתית, להתמודד עם תופעת ההון השחור ולספק לאזרחים שירות יעיל וטוב יותר.
העמדה הרשמית של בנק ישראל, על אף היתרונות הברורים, מתויגת תחת "הכנה לתוכנית פעולה בלבד" ו"ללא שום התחייבות לאימוץ טכנולוגי כזה או אחר". נשאלת השאלה – מדוע העמדה הרשמית נותרת כה זהירה ונעדרת אג’נדה ברורה? האם הסיבה קשורה במערכת הבנקאית המסורתית שעלולה להיפגע מהשקה של מטבע דיגיטלי לאומי?
יתרונות ברורים, יישום לא ברור
מטבעות דיגיטליים מבוססים על מערכות מבוזרות כמו בלוקצ’יין שהיא רשת שבה הנתונים אינם מנוהלים על ידי גוף מרכזי, אלא מופצים בין כל המשתתפים ברשת. כל שינוי או עסקה מתועדים בבלוקים מוצפנים ומתווספים לשרשרת נתונים שאינה ניתנת לשינוי, מה שמבטיח שקיפות ואמינות. יתרון אחר ומרכזי של טכנולוגיית בלוקצ’יין הוא ביטול הצורך במתווכים, מה שמוזיל עלויות ומייעל תהליכים. המתווכים, במקרה דנן, הם הבנקים המקומיים. טכנולוגיה זו תומכת במטבעות קריפטוגרפים כמו ביטקוין ואחרים, אך גם יכולה לשמש לפיתוח חוזים חכמים ומערכות תשלומים חוצי-גבולות. ההבדל העיקרי בין שקל דיגיטלי לבין המטבעות הקריפטוגרפים המוכרים כיום, הוא בהתחייבות של הבנק כלפי מי שמחזיק בו וביציבות המחיר שלו. הלכה למעשה מטבע דיגיטלי המונפק על ידי בנק מרכזי יהווה חלופה לכסף שהוא מדפיס.
עקרון הביזור המהותי לטכנולוגיה מהווה שינוי תפיסתי משמעותי, שלכאורה חותר תחת האינטרס המערכתי-ממשלתי המבוסס על ריכוזיות ושליטה. השקל הדיגיטלי עשוי לאתגר את מערכות התשלומים המסורתיות בישראל ולהוביל לאימוץ רחב יותר של טכנולוגיות מבוזרות בתחומים נוספים. ויחד עם זאת, סביר שהבנק ינקוט מדיניות פיקוח הדוקה שתפגע בחופש ובגמישות של מערכות מבוזרות אלו. בהינתן השילוב האפשרי בין CBDC לבין פתרונות מבוזרים, ייתכן שנראה מודל היברידי שבו יפעלו מערכות מרכזיות לצד מערכות מבוזרות, ושאלת האיזון בין השתיים נותרת פתוחה.
מה קורה במערב?
באירופה, הבנק המרכזי האירופי (ECB) הכריז על תוכניות מתקדמות לפיתוח היורו הדיגיטלי. נכון לכתיבת שורות אלה, האיחוד האירופי נמצא בשלבי פיילוט, וההחלטה על השקת היורו הדיגיטלי צפויה להתקבל בשנת 2026. ברמה ההצהרתית האג’נדה של ה-ECB ברורה יותר מזו של בנק ישראל ואת המלים הבאות ניתן לקרוא בעמוד הרשמי של הבנק בהקשר הפרויקט: "האירו הדיגיטלי הוא מאמץ אירופי משותף... נמשיך לפעול מול כל בעלי העניין, כולל הציבור, כדי להבטיח שזה יצליח ויועילו לכולנו."
בארה"ב, ה-FED מקדם מחקר תחת מה שמכונה Project Hamilton, שיתוף פעולה בין הבנק המרכזי לאוניברסיטת MIT, הבוחן טכנולוגיות לפיתוח מטבע דיגיטלי, תוך התמקדות ביכולת להבטיח שקיפות ויעילות לצד שמירה על הפרטיות ומניעת הונאות. כבר ב-2022 התבטא יו"ר ה-FED, ג’רום פאוול, בנוגע לחשיבות של דולר דיגיטלי עבור האזרחים האמריקאיים והדגיש שימליץ לקונגרס לבחון ולקדם את הנושא.
זהירות – על שום מה?
להשקת מטבע דיגיטלי על ידי בנק ישראל צפויות השלכות חיוביות על המערכת הפיננסית כולה. היא צפויה להקטין את סיכוני האשראי והנזילות, לצמצם את השימוש במזומן ולסייע במלחמה בהון השחור, וגם – להגביר את התחרות בענף הבנקאות והפיננסיים – הלכה למעשה שקל דיגיטלי יהווה חלופה להחזקת הכסף בבנקים. המעבר לשקל דיגיטלי, למשל, יאפשר העברות מיידיות, 24/4 ולא רק בימי עסקים לרבות לחו"ל, ובכך יהווה למעשה אלטרנטיבה טובה יותר להעברות זהב וסוויפט.
הגישה של בנק ישראל, כאמור, שומרת על זהירות ומדגישה אי התחייבות ליישום כזה או אחר, אם בכלל. ברור כי בשלב זה, וכל עוד לא נראה אימוץ מכיוונן של מדינות מרכזיות אחרות, אין סיבה להתחייב על מימוש התוכנית. ובכל זאת, עמדה ברורה ובהירה המתחייבת לקדם את הנושא ברמה ההצהרתית ובהינתן תנאים מסוימים עשויה לקדם חדשנות ולהגביר את הוודאות במגזר הטכנולוגי והעסקי, וגם בקרב משקיעים. האם בנק ישראל לא רוצה לעורר את המערכת הפיננסית המסורתית, שעשויה להיפגע ממהלך כזה, משנתה?